יש בעיות בטווח הארוך במערכות של ביטוח לאומי המבוססות על שיטת המימון השוטף. ההזדקנות של האוכלוסייה עם עליית תוחלת החיים מגדילה את משקלה של האוכלוסייה המבוגרת ולכן את הנטל של קצבאות הזקנה. המיסוי על הצעירים אינו מדביק את העלייה הזו. בעיות אלו קיימות בכל העולם המערבי, בישראל הן פחותות יותר. כך למשל, בזמן משבר הקורונה התוודענו למשקלה של אוכלוסיית בני 65+ בסך האוכלוסייה באופן השוואתי בין ישראל ומדינות הדומות לה בגודל – 9 מיליון נפש. בישראל המשקל הוא כ-11 אחוזים, ובאוסטריה או שבדיה המשקל הוא כפול – כ-22 אחוזים. תמונה דומה נראית בשאר מדינות המערב. הסיבה לכך שישראל היא בפירוש צעירה יותר ממדינות אלו היא לא תוחלת החיים, אשר דומה בישראל ובשאר המערב, אלא שיעור הילודה הישראלי שהוא גבוה בהרבה. לכן, המשבר שכבר הגיע למערכות הביטוח הלאומי למדינות המערב עוד ישתהה כמה עשורים עד שיגיע אלינו, והבעיה אינה של הטווח הקצר. עם זאת, מן הראוי לסלק עננה הרובצת על המערכת כיון שאמון האזרחים ביכולתם לקבל קצבת זקנה לאחר ששילמו כל חייהם לביטוח הלאומי הוא חלק חשוב מהמערכת הסוציאלית הישראלית.

הצעדים שיש לנקוט לעניות דעתי הם הבאים:

• להפסיק את השימוש בהכנסות מהביטוח הלאומי בתקציב המדינה.
• לתת ערבות ברורה שהמדינה מכבדת את החוב שלה לביטוח הלאומי.
• להתחיל להשקיע את עודפי הביטוח הלאומי במנגנון אחר – אולי אפילו אג"ח מיועד כמו לקרנות הפנסיה. מנגנון זה יהווה כרית ביטחון חשובה מאד לביטוח הלאומי.
• להעלות מיד את גיל הפרישה לנשים מ-62 ל-64. צעד זה יוריד בבת אחת את הגירעונות של הביטוח הלאומי.
• ליצור בחוק מנגנון שלפיו אם יש בטווח של חמש שנים מחסור בהכנסות כדי לשלם את פנסית הזקנה והשארים, יינקטו הצעדים הבאים: א.
• העלאה מדודה של גיל הפרישה. ב.העלאה מדודה של מסי הביטוח הלאומי, כולל המס על המעסיקים.

ישנם שיקולים מעשיים רבים ביישום של רפורמה חשובה כזו. חשוב מאד שתהיה הדרגתיות, שהיישום יהיה ברור ושקוף, כדי שכל השחקנים יוכלו להיערך בהתאמה. חשוב שייעשו צעדים טכניים חשובים כמו הפרדה של חשבונות תוכנית הזקנה והשארים משאר החשבונות של המוסד לביטוח לאומי. רצוי לא לסמוך על תחזיות אקטואריות ארוכות טווח שקשה לדעת מה תוקפן והמסקנות שלהן משתנות עם שינויים קטנים בפרמטרים כגון הצמיחה של השכר הריאלי או הזדקנות האוכלוסייה ושיעורי הילודה. לכן הצענו כאן מדיניות של איזון קצר טווח, ביחד עם יצירה של כרית ביטחון המנותקת מתקציב המדינה.

לסיום, הערה על החשיבות המקרו כלכלית של הרפורמה שהצעתי כאן. מבחינת המשק כולו, כלומר, מנקודת המבט המקרו-כלכלית, יש הבדל גדול בין המצב שבו האוצר לוקח את החיסכון של הביטוח הלאומי ומוציא אותו בתקציבו השוטף, ובין המצב המוצע כאן, שהביטוח הלאומי ישקיע את העודף באגרות חוב, אולי ממשלתיות. ההשפעה היא על החיסכון הלאומי. כאשר הביטוח הלאומי מייצר עודפים, אלו מגדילים את החיסכון הלאומי. כאשר האוצר משתמש בכסף, אין כאן חיסכון כלל. מבחינת כל המשק, כאשר יש תוספת חיסכון תוספת זו הופכת להשקעה. השקעה זו מגדילה את יכולות הייצור של המשק, וכך היא מאפשרת תשלום של קצבאות זקנה ושארים בעתיד, כי למשק יש יותר משאבים. מבחינה כלכלית, זהו הדבר הנכון לעשותו.